עו"ד בנימין פילובסקי טוען כי לאחר שנים ארוכות שבהן המוסד לביטוח לאומי לא העניק מענה הוגן לנכי עבודה הסובלים מקשיים חמורים, הוא בוחר כעת בדרך קלה שמוחקת את זכויותיהם – ביטול התקנות שנועדו לאפשר להם קצבה נוספת בשל מגבלות ניידות.
פגישה בזכויות נפגעי עבודה?
במקום ליישם את ההטבות שהובטחו, בוחר הביטוח הלאומי לשנות את החוק עצמו. מהצד השני, ביטוח לאומי טוען כי התקנות החדשות דווקא יטיבו עם ציבור הנכים, אך בפועל, מדובר בצעד שמצמצם את ההגנות שהיו אמורות לשפר את מצבם של הנפגעים הקשים ביותר.
ביקורת מתמשכת מצד בתי הדין
לאורך השנים, בתי הדין לעבודה חזרו והביעו ביקורת נוקבת על ההתנהלות של המוסד לביטוח לאומי מול נכי העבודה. הם הדגישו את הצורך הדחוף לקבוע קריטריונים ברורים ושקופים שיאפשרו לנכים לדעת מהן זכויותיהם ולממשן בפועל. עם זאת, במקום ליישם את ההמלצות ולבנות מנגנון שיטיב עם הנכים, בחר הביטוח הלאומי לבטל את התקנות עצמן – מהלך שעורר סערה רבה ותחושת הפקרה בקרב ציבור הנכים.
מטרת הקצבה המיוחדת לנכי עבודה
הקצבה המיוחדת שנקבעה עוד בשנת 1965 נועדה לתת מענה לאותם נפגעי עבודה שנותרו עם נכויות חמורות והוצאות יום-יומיות רבות בבית. המחוקק הכיר בכך שהפגיעה אינה מסתכמת באובדן הכנסה, אלא גם משפיעה על התפקוד הביתי, הצרכים הבריאותיים והעצמאות האישית של הנכה. לכן נקבע כי יש לשלם קצבה נוספת שמבוססת על שיערוך ההוצאות החודשיות בפועל – אך בפועל, תשלום זה הפך לנדיר יותר ויותר.
התקנות משנת 1987 – תקווה שלא מומשה
בתיקון משמעותי שנערך בשנת 1987, הוחלט להחליף את מנגנון השיפוי בפיצוי קבוע לפי ארבע דרגות זכאות, כאשר הזכאות נקבעת לפי שלוש חלופות מרכזיות: עזרת הזולת, צורך בהסעות מיוחדות או השגחה צמודה. התקנות הללו יצרו הבטחה לייעול המערכת, אך עם השנים הסתבר כי יישומן לוקה בחסר. תיקים רבים של נפגעי עבודה קשים הראו כי הזכאות לא נבדקה כנדרש – לעיתים כלל לא נבחנה, ולעיתים נבחנה לפי קריטריונים לא עדכניים או לא חוקיים.
התחייבות שלא קוימה
עוד בשנת 1996 קבע בג"ץ בפסק הדין עומרי כי אין לשלול מנכה עבודה את זכאותו לקצבה מיוחדת רק משום שהוא נוהג ברכב, וזאת כאשר נכותו מגבילה אותו מלהשתמש בתחבורה ציבורית. בית המשפט הבהיר כי עצם החזקת רישיון נהיגה אינה פוגעת בזכותו של הנכה לקצבה, שכן המגבלה האמיתית היא עצם הניידות הציבורית, ולא היכולת לנהוג. עם זאת, למרות ההצהרות הברורות שניתנו על ידי הביטוח הלאומי בפני בג"ץ, בפועל הדברים לא יושמו והתחייבות זו נותרה בגדר הבטחה ריקה.
יישום שגוי ודחיות לא מוצדקות
בדיקה מעמיקה של תיקים של נכי עבודה העלתה תמונה מדאיגה – רבים מהנכים שמחלקות השיקום עצמן זיהו ככאלה הסובלים מקשיי ניידות חמורים, לא קיבלו כלל את הקצבה המיוחדת. אחרים קיבלו אותה בדרגה נמוכה יותר מזו שהיו זכאים לה בפועל, בניגוד להוראות ולהנחיות הקיימות. מדובר באלפי נפגעים אשר עמדו בקריטריונים שנקבעו, אך נשללה מהם הזכאות בשל מדיניות שגויה של המוסד. מצב זה מעיד על כשלים מערכתיים חמורים ואי מימוש זכות בסיסית עבור אוכלוסייה מוחלשת במיוחד.
ביקורת חריפה מבית הדין – אך ללא שינוי
במקרה הבולט של ענת דנקורט, שהובא בפני בית הדין לעבודה בשנת 2012, התברר כי הביטוח הלאומי פירש את התקנות בצורה שגויה – כאילו נדרש מהנכה לעמוד בכל שלוש החלופות (עזרת הזולת, השגחה וניידות) בו זמנית, ולא באחת מהן כפי שנקבע במפורש. בית הדין מתח ביקורת חריפה על גישת הביטוח הלאומי והגדיר את המצב כטעות שיש לתקן באופן מיידי. גם בערכאת הערעור, בית הדין הארצי חזר והדגיש את הצורך ביצירת הנחיות ברורות ומדויקות, ואף דרש לפרסמן לציבור. אך למרות הביקורת והפסיקות הנחרצות, עד היום לא נעשה שינוי מהותי במנגנון הזכאות – מה שמעיד על חוסר מענה ממשי לבעיית השורש.
עשוי לעניין אותך גם המאמרים:
עורך דין פטור ממס הכנסה עקב נכות >>
הכרה רטרואקטיבית – אך רק למעטים
במספר מקרים חריגים, כאשר נחשפו מחדלים חמורים מצד הביטוח הלאומי, הסכים המוסד לשלם למבוטחים מסוימים הפרשי קצבאות רטרואקטיביים – לעיתים לתקופה של יותר מ-20 שנה. כך למשל, בעניינם של מר מג’דוב והגב’ אהרוני, נקבע כי אכן קופחו במשך שנים ארוכות, והביטוח הלאומי נאלץ להכיר בזכאותם לאחר מאבק משפטי ממושך. עם זאת, לא הייתה כאן תיקון כולל למערכת – אלא מענה פרטני למקרים שבאופן נדיר הגיעו לבית הדין.
ביטול ההתחייבות והנחיה פנימית פסולה
בשנת 2019, במפתיע וללא תיקון התקנות, החליט המוסד לביטוח לאומי לחזור בו מהתחייבותו ההיסטורית שניתנה בפסק דין עומרי. בהנחיה פנימית גורפת, הורה לדחות באופן אוטומטי את כל הנכים שנוהגים ברכב, בלי לבדוק לגופו של עניין את מגבלותיהם. התוצאה הייתה דחייה רחבה של מאות נפגעי עבודה שביקשו את הקצבה המיוחדת – אך בקשותיהם נדחו רק בשל החזקת רישיון נהיגה, בניגוד גמור לרוח החוק ולפסיקת בג"ץ הקודמת.
פסק דין נוסף – אך שינוי אמיתי לא הגיע
גם לאחר פסק הדין התקדימי של בית הדין הארצי בסוף 2021 (בעניין אליהו ביטון), שבו נקבע במפורש שאין לשלול זכאות בשל נהיגה ברכב, המשיך הביטוח הלאומי לנהוג בדרך עוקפת. במקום לבחון באמת את מצבם הרפואי של המבוטחים – כל התיקים הועברו לרופא יחיד במשרד הראשי. אותו רופא, בעל מומחיות בפסיכיאטריה ולא ברפואה פיזית, חיווה דעתו על מוגבלותם של נכים פיזיים מבלי לפגוש אותם או לבדוק אותם קלינית. כך, למעשה, נמנע מבחן אמיתי של הזכאות, והמבוטחים קופחו שוב – הפעם תוך ניסיון לתת מראית עין של בחינה רפואית.
ביקורת חריפה מבית הדין הארצי
התנהלותו של הביטוח הלאומי זכתה שוב לביקורת חריפה מבית הדין הארצי לעבודה, אשר קבע באופן חד משמעי כי אופן בחינת הזכאות לקצבה היה לקוי מהיסוד. בפסק הדין בעניין דגפאו וורקאו אטלאי, הבהיר בית הדין כי על רופא המוסד לבחון את המבוטח באופן אישי, לאפשר לו להעלות את טיעוניו המלאים ולהתייחס פרטנית לכל הקשיים שהוא מעלה בנוגע לניידות – גם אם בפועל נאלץ להשתמש בתחבורה ציבורית. ההכרעה הזו הדגישה את הצורך באנושיות, מקצועיות ויישום שקוף של התקנות, אך בפועל – תגובת המוסד לא הייתה בהתאם.
החמרת התנאים והתחמקות מבדיקה אמיתית
למרות פסק הדין המחייב, בחר המוסד לביטוח לאומי להחמיר את המדיניות ולהציב תנאים כמעט בלתי אפשריים לזכאות. תחת פרשנות חדשה, הזכאות נבחנת רק לפי יכולת העלייה והישיבה באוטובוס – תוך התעלמות מוחלטת מבעיות ניידות אחרות כמו הליכה לתחנה, עמידה ממושכת, או סכנת נפילה. בנוסף, קבע הביטוח הלאומי כי רק חוסר מסוגלות מוחלט להשתמש בתחבורה ציבורית יצדיק קצבה – עמדה שסותרת את לשון התקנות ואת פסיקות בתי הדין. התוצאה בפועל: גם נכים בכיסאות גלגלים נחשבים כ"כשירים" לנסיעה באוטובוס, ומאבדים את זכותם לקצבה.
מנגנון דחייה מובנה מראש
במקום לקיים בדיקות ענייניות, יצר המוסד מנגנון שמטרתו העיקרית – לדחות תביעות. תיקים של נכים רבים, גם כאלה שנכותם נובעת מפגיעות שאינן אורתופדיות (כמו פגיעות ראש, מערכת הנשימה או מחלות כרוניות), הועברו לבדיקה על ידי רופא אורתופד בלבד. בכך, חוסלה האפשרות לבדיקה מותאמת למצבו של כל נכה. הממצאים היו צפויים מראש – חוות דעת מגמתיות שכולן מוליכות לאותה מסקנה: אין זכאות. גישה זו אינה תואמת את רוח הדין או את חובת ההגינות הציבורית, אלא מצביעה על כשל מוסדי מתמשך ועמוק.
ניסיון למחוק אחריות באמצעות שינוי החוק
לאחר שנים של מחדלים, ביקורת שיפוטית חוזרת ונשנית ואלפי תביעות של נכי עבודה, בוחר הביטוח הלאומי לפעול בדרך הפשוטה עבורו – שינוי התקנות עצמן. במקום לבחון כל מקרה לגופו, ליישם את ההתחייבויות הקודמות ולגבש נהלים מסודרים, המוסד מבקש לבטל לחלוטין את האפשרות לקבל קצבה מיוחדת על בסיס מגבלת ניידות. מדובר בניסיון למחוק את העבר ולהתחמק מהחובה לתקן את העוול – תוך פגיעה קשה באחת הקבוצות הפגיעות ביותר במדינה.
שינוי במסווה של "שיפור"
לציבור מוצג השינוי כאילו מדובר בהטבה – הגדלת קצבאות, פישוט הנהלים, מיקוד התמיכה. אך מאחורי המילים היפות מסתתרת אמת קשה: הזכויות נשללות, האפשרויות מצטמצמות, והמוסד ממשיך להכתיב מדיניות שמפלה לרעה את מי שאינו עומד בקריטריונים הקשוחים שיקבע בעצמו. ההתעלמות מהפסיקות הברורות של בתי הדין לעבודה מצביעה על מגמה מטרידה: ניסיון מתמשך לצמצם אחריות מוסדית ולהעמיס את הנטל הכלכלי והבירוקרטי על כתפי הנכים עצמם.
קריאה לפעולה דחופה – פגישה בזכויות נפגעי עבודה
המציאות הזו אינה גזירת גורל. כל שינוי בתקנות חייב לעבור הליך ציבורי, ויש בכוחם של ארגוני נכים, עורכי דין, פעילים חברתיים וכלל הציבור לעצור את המהלך הזה. יש לדרוש דיון ציבורי אמיתי בנוגע לפגישה בזכויות נפגעי עבודה, לפרסם קריטריונים ברורים, ולהבטיח שלכל נכה תהיה אפשרות שווה למצות את זכויותיו. אל לציבור לעמוד מהצד – זהו הזמן להיאבק, לפנות למקבלי ההחלטות, ולוודא שזכויות אדם בסיסיות אינן נמחקות מהחוק בשקט ובשוליים.
